סוף סוף נודע לי מי אני

זה קרה אתמול בשעות אחה"צ, בערך בעשרים לשמונה בערב. כל כך מהר זה קרה עד שלא הספקתי להגיב, וודאי לא לרדת למשמעות העמוקה של האירוע. אבל פתאום זה קרה. 

אתמול זה כמעט היום הארוך בשנה, השמש עדיין לא לגמרי נעלמת ואם אני רק חושב על זה מראש, אני יכול לראות די טוב מה קורה. אלא שאני לא חשבתי על משהו חשוב שעומד לקרות ולכן כשחציתי את מעבר החצייה רכוב על אופני, הייתי בכלל שקוע בנושאים הרבה יותר חשובים וגורליים מאשר חציית מעבר חצייה. אולי בגלל זה ראיתי רק מאוחר, כמעט מאוחר מדי, את הרכב הכסוף המתקרב לעברי במהירות משמאל. 

ממש בעור שיני הצלחתי להשלים את החצייה. סקרתי במבט את האופניים, בדקתי שלנהג ולנוסעים שלום ופניתי והסתכלתי לאחור. ראיתי את הרכב הכסוף מאט בנסיעתו והשמשה הקדמית,זו הסמוכה לנהג, נפתחת אט אט לאיטה.
חשוב לי להגיד שהימים אינם ימים רגילים אצלי. אני נמצא במשבר זהות, כזה שהמנוח דוסטוייבסקי היה יכול לפתח ממנו רומן בגודל של 250 עמוד: החלפתי מקום מגורים, קשרים אישיים שלי התרחקו והקרובים טרם התייצבו, הקריירה מחפשת סולמות לטפס עליהם, הגיל אינו עוצר במקום, הבריאות.... נו, מה אפשר לומר על הבריאות וטרם אמרנו. בקיצור, לא קל. משבר זהות.
ובינתיים, בעוד אני סוקר את תולדות חיי לאחור ומצרף גם את קרובי משפחתי לדורותיהם, מסיימת שמשת המכונית את דרכה מטה וגבר בשנות האמצע לחייו, ראשו מעט קרח ומבטו נוקב, מביט בי כאילו אחרי שהוא רואה מי עומד בפניו הוא כבר מבין הכל ופולט:
" אתה? אתה פסיכי אחד!"

ומאותו רגע, ממש מאותו רגע, השתנו חיי. ממש באיבחה אחת, אורו עיני ושלווה גדולה ועמוקה ירדה עלי. ברגע אחד מלא השראה קיבל משבר הזהות שלי מענה ושאלת הזהות נפתרה כאילו לא נולדה. עדיין המום, רציתי לרוץ ולהודות לנהג האלמוני על שהיטיב כל כך לזהות אותי אך הוא, מתעלם מכל כללי הנימוס המקובלים, סגר את החלון והמשיך בדרכו. 

אתם כאן: דף הבית הבלוג סוף סוף נודע לי מי אני