עמוס הוא הנהג של האיסוזו ארבע על ארבע. אנחנו אחרונים בטור. הוא יושב ליד ההגה ושותק. אילו אנשים היו עוזבים את עולמנו לפי כמות המלים המנוצלות, עמוס היה חי עד גיל אלף. לפחות. אני שואל אותו כמה CC  יש למנוע. זה כדי לשבור את השתיקה,  וגם כדי להסתיר את בורותי המוחלטת לגבי הגוש שמסתתר מתחת למכסה מנוע. פשוט אין לי מושג מה קורה שם.עמוס הוא איש גדול ולא פלא שהאיסוזו מתנהג יפה. מהפחד. כשאני מסתכל עליו נוהג בריכוז מוחלט בדרך החוצה את שלוחת צלמון, מעפילה והולכת לעבר מעבר נוח ונחל חווה אין לי ספק שהדבר היחיד הקיים בעולמו אלה האיסוזו ארבע על ארבע, הדרך המתפתלת והצורך להתאים מדי פעם את מהירות הרכב למצב הדרך.באמצע שום מקום הרכב מאט ועוצר ועמוס מכבה את המנוע. אני מסתכל לעברו. סימן שאלה. בסוף הוא אומר "סבכי שחור כיפה", נותן לי להבין שהרבה יותר מידע לא אשאב ממנו. "סבכי שחור כיפה, וואללה", אני חוזר על דבריו, מנסה להבין איך זה זכיתי לגילוי הלב הנדיר, "מה זה?". "סבכי שחור כיפה", עמוס מנדב, "זו ציפור שיר קטנה פעילה ובולטת ממשפחת הסבכיים. היא נזונה מחרקים ומזרעים וגם עלים".עמוס מכיר אותה היטב עוד מהצפון. בשעה שאני טעיתי לחשוב שהוא מרוכז כולו בנהיגה, אגף אחד שלו היה קשוב לציפורים."אתה מבין", נהניתי לחלוק את התובנות שלי עם ערן, מאמן צעיר שבא להתייעץ על קידום הקריירה שלו, "זה מאד דומה למה שאנחנו מלמדים על הקשבה. אנו אומרים תמיד למי שרק מוכן להקשיב לנו, שהקשבה עמוקה היא בסיס עבודת האימון ועל מאמן להיות נתון כולו להקשבה. מחד גיסא, חשוב אמנם לרכז את מלוא תשומת הלב לבן השיח, להבין את מה שהוא אומר, לשקף לו משפטים ולהיות נתון כל כולך בהבנת דבריו. מאידך גיסא, ממש כמו עמוס, חשוב להשאיר אגף אחד פתוח, להיות ערים שמא לנאמר ישנן משמעויות נוספות, גם לדברים שאינם נאמרים".אומרים שגברים מתקשים בחלוקת קשב. אם יש מקום בו הזהות המגדרית מאויימת יותר מכל זה שם. הגברים חשודים לא להיות מסוגלים לתת את הדעת על יותר מנושא אחד בו זמנית. יש לזה אפילו סימוכין."אני מבין", ערן מסכם את התובנות שלו, "שמוטל עלינו לעשות מאמץ יתר, לגייס רובד נוסף להקשבה שלנו. כי אם במקרה מתעופף בשטח סבכי שחור כיפה, שלא ייעלם מעינינו..."  ​

פורנוגרפיה היא לא רק שאלה של גיאוגרפיה, היא יכולה להופיע גם בפייסבוק.

יום שלישי. ההתקפה לא מתחילה עם שחר. בכל הספרים כתוב שאלה הן השעות המסוכנות ביותר, כאשר הראות לקויה בגלל ערפילי הבוקר שמתערבבי

"הרגשתי שכדור פוגע לי במצח", זה הדימוי הדרמטי בו משתמשים אנשים רבים כדי לתאר את החווייה של הפיטורים, ערב הפרישה לגימלאות. לבד מהשלכות רבות נוספות, מוצא עצמו לפתע האדם המבוגר חשוף בפני צורך למצוא משמעות חדשה לחיים, לשנים רבות שעדיין לפניו. "לפני שלוש שנים נודע לי לראשונה שאני זקן", באופן הזה נפתחו דבריו של עלם חמודות בן ששים ושלוש וחצי וקצת ששאל אותי אם בא לי לאמן אותו. עוד לא ידעתי אז על מה אנחנו הולכים להתאמן אבל ליתר בטחון אמרתי שכן אני מעוניין. "על מה בדיוק אנחנו הולכים להתאמן", שאלתי את האיש החביב העונה לשם דודיק, שמו נודע לי רק  בהמשך, והוא ענה לי בלי יותר מדי לחשוב, "על איך אני מוצא משמעות בחיים שלי..".החלטתי לפתוח בצולבת הרגילה, מי מאין למה ומדוע. "זה ההוא שעד אז שילם לי משכורת", דודיק משתף, "הוא קרא לי למשרד והציע לי בחביבות, הוא חשב שזה הומור גבוה, להתחיל להתעניין בעלויות של זרעי פרחים לגינה ושעות פתיחה של הלונהפארק כי החל מהחודש הבא הוא לא מתכוון להמשיך ולשלם את שכרי. כי אני כבר זקן. ברור שדבר ראשון הייתי בשוק כי עד אז היתה העבודה הדבר הכי חשוב לי. אבל אחרי שהתאוששתי קצת", הוא ממשיך אחרי הפסקה, "עשיתי כדבריו והלכתי לעבוד בגינה ולהשתעשע עם הנכדים בלונהפארק..""זה היה לפני יותר משלוש שנים", הוא ממשיך, "נכדים וגינה, גינה ונכדים ועוד נכדים וגינה וקצת הרצאות בקתדרה ולפעמים גם קצת חוץ לארץ. אבל עכשו אני מרגיש שאם אני לא מוצא משמעות יותר משמעותית (הציטוט מהמקור), אני אשתגע". הבקשה למצוא משמעות חדשה בחיים אינה מפתיעה. לא תמיד נשתמש בביטוי הזה בשמו המפורש אך כאשר יישאלו, מרבית האנשים מעניקים מקום ראשון ברשימת הצרכים שלהם ל"שתהיה לי סיבה טובה לקום בבוקר". לרבים רבים מתמלא צורך זה במהלך החיים באמצעות העיסוק בפרנסה. כאשר זו נפסקת הם עומדים בפני שוקת שבורה. משמעות מאד מרכזית בחייהם אובדת.מתברר גם שהשמחה על העלייה בתוחלת החיים היתה מעט מוקדמת. אם בעבר היו אנשים מגיעים לגיל פרישה ומספרים לעצמם ש"לא נורא, איכשהו כבר נעביר את הזמן שנשאר לנו", היום עומדת בוכטה של שנים לפני הפורשים ובלי למצוא משהו משמעותי לעסוק בו הם הולכים לאיבוד. בגיל הפרישה נמצאים מרבית האנשים כאשר בין רבע לשליש מחייהם הבוגרים עודם לפניהם. לרשותם משאבים כמו כסף ופנאי שהיו זמינים פחות בתקופות חיים קודמות.דודיק מבין את זה. גם אני. אנחנו נכנסים לסדרת מפגשים שתכליתם כמו שאומר הווייז "להתחיל מסלול מחדש": להגדיר מחדש מטרות ויעדים, לברר יכולות ומשאבים ולעצב תוכנית פעולה שתביא את דודיק הכי קרוב למקום בו יוכל לומר לעצמו "מצאתי משמעות חדשה לחיים".   

​איש אחד היה מהלך בדרכים, עד שנקרה לפניו כפר ובקצהו שער בית קברות.סקרנותו הוליכה אותו פנימה, והנה על כל המצבות, מלוא כל העין, כתובים רק שמות של ילדים: "רנה בת שנה וחצי", "מוטי בן שבעה חודשים", "רות בת שנתיים וחודשיים". רוצים לדעת עוד? הקליקו על הכותרת?

יוסי, דווקא מושבניק, אחרי שהוא גומר לחלוב את הפרות ("מה פתאום פרות", הוא אומר לי, "אתה באמת חושב שיש עוד פרות בארץ? כולן עברו עם תנובה לסין..."), יוסי מגלגל עסק קטן של דיקור סיני ויש בו רצון עז לעשות מזה כסף.

י. ה. הוא חבר יקר שלי. מהיותר יקרים. הוא איש עתיר פעלים ורב-זכויות וארץ ישראל חבה לו חלק מהסיבות מדוע כדאי לחיות בה. הוא עוסק ומצוי בתחומים שונים, החל מהסטוריה וכלה בפילוסופיה ואוצר נכסי הרוח שלו יכול למלא כמה מדפים בספריה הלאומית.לכן גם הקשבתי רוב קשב כאשר לפני מספר ימים התפנה כדי לחלוק עימי סיפור קצר: "זה לא אני המצאתי", הוא טרח להעמיד דברים על דיוקם, "אבל הסיפור טוב!""בעיבורה של עיר", כך מתחיל הסיפור, "עומד יהודי עב-זקן בשעת בין-ערביים של ערב יום-הכיפורים ושתי ידיו אוחזות, ביד הימנית ספר תפילה יקר-ערך, ביד השמאלית תרנגולת מפרפרת לסעודה המפסקת. החורף מקדים אותה שנה את זמנו ובשעה זו ממש בה מתרחש סיפורנו יורדים זרזיפי גשם מהשמים ושלוליות של מים ובוץ ממלאות את הרחוב.בכל המסופר עד כה אין רבותא, שכן העיר עיר, הרחוב רחוב והאיש איש, והעובדה שמדובר בערב יום הכיפורים אינה מעלה ואינה מורידה. אלא שאז, באופן מופלא שאין לו כל הסבר, לפתע פתאום, משתחררים מכנסי האיש מאחיזתם במותניו ורגליו החשופות מתגלות לעיני כל.ראו תמונה: רחוב של עיר, יהודי במרכזה ויום כיפור בפתח, ידו  האחת בתרנגולת והשנייה בספר תפילה והמכנסיים, אבוי, משתלשלים להם מטה. ירצה להרימם ביד שמאל, תברח התרנגולת. ירצה להרים בידו הימנית, וספר התפילה יונח חלילה בבוץ. לא ירים את המכנסיים, ילך ומכנסיו משולשלים נכרכים אחריו לכל אורך הרחוב עד ביתו? מה יעשה..?"י.ה. הוא חבר יקר שלי. הרי בכך פתחתי. אולם גם לחברות שלו ישנם גבולות, במיוחד כשזה נוגע לסיפור טוב.  ולכן כאשר הוא מגיע למה שנראה כסיום הסיפור, הוא מסובב את גבו ומתרחק."רגע", זה אני שרץ אחריו חסר סבלנות, "מה הוא עשה..?""היהודי?", י.ה. מאיר אלי פנים, נהנה לראותני בחולשתי, "היהודי? מה הוא עשה? אתה לא יודע? האמת היא שגם לי אין מושג, אבל בטוח שאם היית הולך היום למקום בו עמד, כבר לא תמצא אותו שם".- - - - - - - -לחלק גדול מאיתנו יש דפוס חשיבה שעל פיו, כשיש בעייה צריך לעשות משהו כדי לפתור אותה. אנחנו בודקים וחוקרים, מעלים נתונים, פותחים אפשרויות, בוחרים פתרון ופועלים כדי ליישמו. השאלה אותה עורר הסיפור אצלי היתה, האם יתכן שבין האפשרויות שאנו מעלים לפתרון, יש גם אפשרות אחת המציעה, פשוט, לא לעשות כלום, כי לדברים יש לפעמים דרך להסתדר מעצמם..!... לפחות אצל יהודי אחד שעמד במרכז הרחוב זה עבד. אין לנו מושג אם פתר את הבעייה בעצמו, אולי נעזר באחרים, אבל בכל מקרה, הבעייה נעלמה. Edit Post Text

משה לוי הוא שם בדוי. האתיקה המקצועית מונעת מבעדי להציגו בשמו המפורש אם כי אין לי ספק שאילו עשיתי את זה הוא לא היה נעלב. קטן עליו. מאחרי השם עומד איש אמיתי בשר ודם, מנהל מוערך וחשוב של ארגון מוכר מאד בישראל. איש.חבר היפנה אותו אלי. שמחתי להיפגש, פגישה אחת ראשונה על פיה נקבל החלטה משותפת האם יש טעם להמשיך. הפגישה התקיימה והיתה נחמדה ומעניינת ובסיומה אמר לי משה שהוא מעוניין מאד להתחיל להתאמן. קבענו ליום שני בשבוע שאחרי.ביום ראשון שלפני יום שני קיבלתי הודעה מהמזכירה של משה שצץ משהו בלתי צפוי והוא מבקש לדחות ושהוא יהיה איתי בקשר. כיוון שלא יצר קשר במהלך כל השבוע, חשבתי לתומי שאולי מספר הטלפון שלי אבד ויצרתי אני את הקשר. ההודעה המוקלטת שלחה אותי למזכירה ולכן העדפתי לשלוח סמס קצר.אחרי מספר ימים קיבלתי סמס ממנו המסביר שהוא אינו בארץ בימים אלה אבל ייצור קשר מיד כשישוב ואכן לאחר מספר ימים סימס, מה דעתי להיפגש  בשבוע שאחרי בבית קפה בתל אביב. אישרתי את יום שלישי בשעה חמש אחר הצהרים. אירגנתי את סדר היום בהתאם אלא שבשלישי בבוקר התקשרה המזכירה, שופעת התנצלויות עד שאני עצמי הרגשתי צורך להרגיע אותה ששום דבר לא קרה, הסבירה שהגיעו במפתיע אורחים חשובים מהמזרח ובבקשה אם אפשר לקבוע תאריך נוסף.....להמשיך? הבנתם כבר? אז מערכת היחסים שנוצרה ביני לבין משה לוי התבססה מעתה על ריטואל מתמשך על פיו הוא מאד מאד מעוניין להתחיל תהליך אימון איתי, אנו קובעים בעקשנות ובהתמדה  מועד לפגישה, סמוך למועד מתרחש ביטול, על פי רוב באמצעים לא ישירים כמו סמס או יהודית המזכירה, במרוצת הזמן למדתי לדעת את שמה, וחוזר חלילה. לכאורה הייתי יכול להחליט על התנתקות חד-צדדית אבל אני בכל זאת המשכתי במשחק, קצת מסקרנות וקצת ממחסור בחשבון הבנק, מייצר את המחאה הפרטית שלי על ידי דאבל-בוקינג ביומן. אלא שהשבוע הוא שלף קלף שאיתו כבר התקשיתי להתמודד, הוא כתב שלמרבה הצער בחצי שנה הקרובה הוא יהיה כנראה מאד עסוק כי החברה עוברת שינוי ארגוני והוא יזדקק לכל משאבי הזמן שלו לשם כך, ולכן הוא מבקש לקבוע פגישה לעוד חצי שנה...אז בואו נעשה סדר: לא כל אחד צריך אימון.לא כל אחד הוא בר-אימון.גם לאלה שזקוקים וזה מתאים, יש את מלוא הזכות לבחור אם הם רוצים, ואם כן מתי ועם מי.(זהירות, משפט מסובך) הרבה פעמים אנשים לא מגיעים לאימון בגלל אותו נושא שדווקא לפתרונו עליהם לבוא. למשל "דחיינות".  בראייה מקצועית ניתן להגדיר את הסיטואציה כמעגל סגור, או סיפור הביצה והתרנגולת. צריך לקרות משהו דרמטי, אולי משברי באופן קיצוני, כדי שמשה לוי יגיע לפגישה בנושא הדחיינות שהוא סובל ממנה. או אולי למישהו מכם יש רעיון אחר, יותר טוב, איך לנהוג במקרה כזה..?Edit Post Text